מסע של בחירה: הכל על המעבר מהסמינר לאקדמיה

עבור רבות מאיתנו, המעבר מהעולם המוכר של הסמינר אל תוך האקדמיה הוא הרבה יותר מרק שינוי מסגרת. זהו מעבר בין תפיסות עולם, בין שיטות לימוד, ובעיקר כניסה למגרש שבו אנחנו אלו שאוחזות בהגה. שוחחנו עם ר', סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית במכללת הדסה, כדי להבין איך נראה המסע הזה מקרוב.

כדי לקרוא על מעבר מישיבה לאקדמיה, לחצו כאן.

נקודות עיקריות

• ממערכת מוכתבת לניהול עצמי: בסמינר הכל נקבע עבורנו; באקדמיה אנחנו בונות את הלו"ז ולוקחות אחריות מלאה על הזמן שלנו.
• מחממה חברתית ליוזמה אישית: עוברות מכיתה קבועה ופעילויות מאורגנות למרחב שבו יצירת הקשרים תלויה ביוזמה ובבחירה שלנו.
• מיקוד מקצועי בדרך לתואר: במקום "חוצים" ולימודי קודש, לומדות מקצוע ותואר שבחרנו.
• מפיקוח חיצוני לבחירה מודעת: עוברות מתקנוני לבוש והתנהגות לאווירה של עצמאות ולקיחת אחריות אישית על הזהות והערכים שלנו.
• סביבת למידה מתקדמת: עוברות מהמבנה הפשוט של הסמינר לקמפוס עשיר בספריות, מעבדות ומרחבי למידה שנועדו להצלחה שלנו.

המערכת שלנו: מהציווי האישי לבחירה העצמאית

בסמינר, המערכת הייתה עובדה קיימת, והנוכחות – חובה. היינו רגילות לכיתה קבועה, ללוח זמנים אחיד ולמורות שנכנסות ויוצאות בזמן שאנחנו נשארות במקומנו. באקדמיה, לעומת זאת, אנחנו אלו שבונות את המערכת שלנו, בוחרות את הקורסים ונודדות בין האולמות והבניינים השונים. הדרישות האקדמיות מתמקדות בהשגת ידע והשכלה מקצועית בלבד; אין חובת השתתפות בכל השיעורים, אלא רק בקורסי חובה מסוימים.

זהו שינוי שדורש מאיתנו לפתח מיומנויות של ניהול זמן ואחריות אישית: אין מי שיעקוב אחרי כל דקה שלנו, ובמוסדות כמו הדסה למשל, האחריות על הנוכחות (שמאפשרת לרוב גמישות של עד 20%) היא לגמרי בידיים שלנו. אנחנו כבר לא תלמידות שממלאות הוראות, אלא סטודנטיות שמתחילות את הקריירה המקצועית שלהן.

תכני הלימוד: מה"חוצים" ועד לתואר הנכסף

גם בתכני הלימוד אנחנו חוות שינוי משמעותי בסדרי העדיפויות. בסמינר, המערכת שלנו הורכבה מתמהיל קבוע ששם דגש רב על לימודי קודש (תנ"ך, דינים, פרשת שבוע), לצד לימודי שפה והיסטוריה. בסיום כיתה י"ב, יצאנו עם תעודות "חוצים" – אותה מקבילה של החינוך העצמאי לבגרות – ומשם המשכנו לרוב למסלולי י"ג-י"ד (לימודי מקצוע במסלולי מה"ט או הכנה לתואר).

באקדמיה, המיקוד השתנה לגמרי: אנחנו לומדות מקצועות חובה ובחירה שמותאמים בדיוק למסלול התואר שבחרנו. כל הידע שאנחנו רוכשות מכוון למטרה אחת: קבלת התואר הנכסף שעבורו אנחנו עומלות, כדי שייפתחו בפנינו דלתות רבות.

המרחב והקהילה: מהחממה הסגורה אל הקמפוס הפתוח

המבנה הפיזי של הקמפוס משקף את המהות האקדמית והוא שונה בתכלית מהמבנה הפשוט והמוכר של הסמינר. בעוד שהסמינר שימש עבורנו כ"חממה" תכליתית עם כיתה קבועה, האקדמיה פותחת בפנינו מרחב עשיר של ספריות ענק, מעבדות ומרחבים משותפים. המעבר הזה הוא קודם כל חברתי, והוא דורש מאיתנו הסתגלות לסגנון חדש של קשרים.

בסמינר, החברה הייתה חלק בלתי נפרד מהמערכת: היינו חלק מכיתה קבועה לאורך שנים, מה שאפשר לנו להכיר זו את זו לעומק וליצור קשרים חזקים, מעין משפחה שנייה. תחושת השותפות הזו תוחזקה בערבים חברתיים, טיולים, מחנות קיץ ומופעים. אלו חברויות הדוקות, גם אם רבות מהן דועכות באופן טבעי עם השנים כשהמיקוד עובר להקמת בית ומשפחה. באקדמיה, לעומת זאת, חוקי המשחק משתנים. מאחר שאין כיתות קבועות, קל מאוד להרגיש "בלתי נראית". אנחנו פוגשות אנשים חדשים בכל קורס, ובהיעדר פעילויות גיבוש מטעם המוסד, יצירת קשרים חברתיים תלויה ביוזמה האישית שלנו בלבד. 

המפגש הזה עם מגוון אנושי רחב של נשים וגברים ממגוון גילאים, תרבויות וקצוות שונים של הקשת החברתית עלול לעורר תחושת בדידות אצל מי שיצירת קשרים מאתגרת עבורה. אבל, זו גם בדיוק ההזדמנות שלנו ליזום, ליצור קשרים חדשים ולבחור לעצמנו את הסביבה החברתית שמתאימה לנו באמת. 

החופש הזה בא לידי ביטוי גם בשחרור מהתקנונים ההדוקים שליוו אותנו בסמינר. אם שם הדגש הושם על עיצוב האישיות שלנו דרך כללי לבוש והתנהגות, גם מחוץ לשעות הלימודים, כהכנה לחיי נישואין ומקצוע, האקדמיה מתייחסת אלינו כאל נשים בוגרות ועצמאיות. כאן, הדרישות מתמקדות בהישגים הלימודיים ובידע המקצועי שלך. זהו מעבר מרגש שבו השמירה על הערכים והזהות שלנו הופכת להיות בחירה אישית ומודעת, ולא כזו שנאכפת מבחוץ. אנחנו מביאות איתנו את הניסיון והעומק שרכשנו בעולם החרדי, ומשלבות אותם בתוך סביבה שמעודדת אותנו לפיתוח אישי, לסקרנות ולפתיחות.