אבימאיר צור

בגיל 10 העולם שלי השתנה. המשפחה התחרדה, ואני מצאתי את עצמי בתוך תלמוד תורה. החרדיות נכפתה עליי, אבל אני, הייתי “שטייגינסט”. הייתי תלמיד מצוין, למדתי חזק, אבל בפנים? שום דבר לא התחבר לשיטה. זה היה מנוע שעובד על פול גז, אבל הכיוון לא היה שלי.
בשיעור ג’ בישיבה קטנה זה התפוצץ. העיפו אותי. מצאתי את עצמי משוטט שנה שלמה ברחובות, בלי מסגרת, עם מורכבות בלתי אפשרית מול הבית. מצד אחד מבטיחים לאמא שלי שאני נועדתי לגדולות בעולם התורה, ומצד שני אני נער שפשוט מחפש את עצמו על המדרכות. התחנה הבאה הייתה “שערי שלום”. ישיבה של פליטים כמוני.

התחלתי לעבוד, לטעום קצת חופש, ומשם טסתי לאוסטרליה לשמונה חודשים של ניקוי ראש…

כשחזרתי, נכנסתי ל”טירוף” של האקדמיה. רציתי להוכיח שאני יכול. השלמתי בגרויות במכינה, המשכתי לתואר ראשון ואז לשני במנהל ומנהיגות חינוכית. מצאתי עבודה טובה בבית הכרם. הייתי מצוין במה שעשיתי, אבל בכל בוקר מחדש הרגשתי שזה לא זה. לא הייתה שם תשוקה, לא היה שם מימוש. משהו בפנים כבה.

בגיל 30, כשלכולם נראה היה שהסתדרתי בחיים, החלטתי להתחיל הכל מהתחלה. נרשמתי ללימודי מוזיקה. הניסיון היחיד שלי היה כחזן בבית הכנסת, אבל הרגשתי שהצלילים האלה הם הדרך היחידה שלי לדבר באמת…

בתקופה הזו הגעתי לעמותת 'הלל'. בהתחלה זה היה בגלל המלגה, אבל מה שבאמת שינה לי את החיים היו סדנאות הכתיבה והיצירה של דוד לוי. פתאום נפתח לי עולם. הרגשתי, בפעם הראשונה, מרחב בטוח ליצור בו לצד אנשים שדומים לי, שמבינים את השפה של מי שצמח מתוך החומות.

את הסינגל הראשון שלי הוצאתי לפני שנתיים וחצי, חודש אחרי השביעי באוקטובר. מאז, השירים הגיעו לרדיו, לגלגל”צ, ואפילו זכיתי להופיע באמפי מוזיאון ביום העצמאות האחרון. ב-30.4, אני סוגר מעגל. אני מופיע בנוקטורנו בירושלים, העיר שבה שוטטתי אבוד בגיל 16, והפעם אני מארח את “רבע לאפריקה” – הרכב שגדלתי עליו והיה לי להשראה ענקית. זה הולך להיות מופע עמידה, בגרוב של “היישמור”, עם כל הלב שלי על הבמה.

הטיפ שלי למי שנמצא עכשיו בתחילת הדרך, אבוד ומבולבל: תנו לבלבול מקום. זה תהליך שלא נגמר, וזה בסדר גמור לא לדעת. בלי השנה ההיא ברחובות, בלי התחושה של ה”אין מוצא”, לא הייתי מגיע למוזיקה שלי היום. תתנסו, תטעמו, תבדקו מי אתם. הדיוק מגיע מתוך התנועה. אשמח כל כך לראות אתכם שם איתי, חוגגים את החופש ואת המוזיקה 🙂